ISO 2372: ויברציות מכניות של מכונות במהירויות פעולה של 10 עד 200 סל"ד

סיכום של תקן שבוטל

ISO 2372 הוא תקן היסטורי שבוטל, שהיה אחד המדריכים הבינלאומיים הראשונים שאומצו באופן נרחב להערכת רעידות מכונות. המחקר, שפורסם בשנת 1974, סיפק שיטה פשוטה להערכת חומרת הרטט של מכונות תעשייתיות נפוצות על ידי השוואת מדידת רטט אחת בפס רחב לטבלה. במשך עשרות שנים, הוא היה מדריך ההתייחסות לשאלה "כמה רטט זה יותר מדי?".

למרות היותו מהפכני לתקופתו, הוא הוחלף מאז על ידי דגם מפורט ומתוחכם הרבה יותר תקן ISO 10816 and תקן ISO 20816 סדרת תקנים. הבנת תקן ISO 2372 חשובה להקשרו ההיסטורי ולפרשנות מסמכי תחזוקה ישנים יותר שעשויים עדיין להתייחס לסיווגים שלו.

המושגים המרכזיים של ISO 2372

המתודולוגיה של תקן ISO 2372 התבססה על מספר עקרונות פשוטים אך יעילים:

1. 1. פרמטר מדידה:

   העיקרון המרכזי של התקן היה לכמת את חומרת הרעידות באמצעות מדד יחיד וניתן לחזור עליו. הוא ציין כי המדידה צריכה להיות פס רחב RMS (שורש ממוצע ריבועי) מְהִירוּת, שנלכדה בטווח תדרים של 10 הרץ עד 1,000 הרץ (600 עד 60,000 CPM). מהירות RMS נבחרה מכיוון שהיא קשורה ישירות לאנרגיה ההרסנית של הרטט, מה שהופך אותה למדד חזק למצב המכונה ללא קשר למהירות הסיבוב שלה. המדידה הייתה אמורה להתבצע על החלקים שאינם מסתובבים של המכונה, בדרך כלל על בתי המיסבים, מכיוון שזה היה המיקום המעשי והנגיש ביותר להערכת הכוחות המועברים למבנה המכונה.

2. 2. סיווג המכונה:

   מתוך הכרה בכך שלא ניתן לעמוד באותו תקן רטט בין משאבה קטנה לטורבינה גדולה, תקן ISO 2372 קיבץ מכונות לקטגוריות רחבות. זה איפשר להחיל מגבלות רטט שונות בהתבסס על גודל המכונה, עוצמתה וגמישות מבנה התמיכה שלה. הסיווגים היו:

   • כיתה א': חלקים בודדים של מנועים ומכונות, המחוברים באופן אינטגרלי למכונה השלמה במצב הפעולה הרגיל שלה (מנועים חשמליים בייצור של עד 15 קילוואט הם דוגמאות אופייניות).
   • מחלקה ב': מכונות בגודל בינוני (בדרך כלל מנועים חשמליים בהספק של 15 עד 75 קילוואט) ללא יסודות מיוחדים, או מנועים או מכונות המותקנות באופן קשיח עד 300 קילוואט על יסודות מיוחדים.
   • כיתה ג': מנועי הנעה גדולים ומכונות גדולות אחרות בעלות מסות מסתובבות המותקנות על יסודות קשיחים וכבדים שהם יחסית נוקשים בכיוון מדידת הרטט.
   • כיתה ד': מנועים ראשיים גדולים ומכונות גדולות אחרות בעלות מסות מסתובבות המותקנות על יסודות שהם רכים יחסית בכיוון מדידת הרטט (למשל, טורבו-גנרטור המותקן על שלדת פלדה גמישה וקלת משקל).
3. 3. טבלת חומרת רעידות:

   לב ליבו של התקן היה טבלת ההערכה שלו. טבלת זו סיפקה ערכי מהירות RMS ספציפיים שתואמים לרמות מצב שונות עבור כל אחת מארבע קבוצות המכונות. תחומי האיכות צוינו בדרך כלל באמצעות שיפוטים איכותיים שהיו קלים להבנה ויישום. עבור כל קבוצת מכונות, טווח ספציפי של ערכי מהירות הוקצה לקטגוריות כגון:

   • א (טוב): מכונות שהוכנסו לשימוש לאחרונה או מתוחזקו היטב.
   • ב' (מספק): מקובל להפעלה ארוכת טווח וללא הגבלות.
   • ג (לא מספק): לא מקובל לפעולה ארוכת טווח. יש לנטר את המכונה ולתזמן תחזוקה.
   • ד (לא מקובל): רמות הרטט מזיקות ודורשות פעולה מיידית כדי למנוע כשל.

   גישה מבוססת תרשימים זו אפשרה לטכנאי עם מד רעידות בסיסי לבצע מדידה פשוטה, לחפש את סוג המכונה בטבלה ולקבוע בבירור את תקינות המכונה.

למה הוא הוחלף

תקן ISO 2372 היה צעד משמעותי קדימה, אך היו לו מגבלות שהתקנים המודרניים טיפלו בהן:

• פישוט יתר: קיבוץ כל המכונות לארבע קטגוריות בלבד היה רחב מדי. סדרת ISO 10816/20816 המודרנית מספקת הנחיות ספציפיות הרבה יותר עבור סוגי מכונות שונים (משאבות, מאווררים, מדחסים וכו').
• השפעת הקרן: ההבחנה בין יסודות "קשיחים" ל"רכים" הייתה לעתים קרובות מעורפלת וקשה ליישם אותה באופן עקבי.
• חוסר מידע אבחוני: התקן סיפק רק מספר כולל אחד. הוא לא סיפק מידע על התדרים הקיימים באות הרטט, ולכן לא יכול היה לסייע באבחון ה*גורם* לבעיה (למשל, חוסר איזון לעומת חוסר יישור).
• טכנולוגיה מתפתחת: התקן פותח לפני הזמינות הנרחבת של נתונים דיגיטליים מבוססי FFT מנתחי רטט.

מורשת וחשיבות

למרות ביטולו, מורשתו של תקן ISO 2372 משמעותית. הוא קבע את מהירות ה-RMS כמדד העיקרי לחומרת הרעידות הכוללת, נוהג שנמשך גם בתקנים של ימינו. שיטות פשוטות רבות... מדי רטט וכלי סינון עדיין משתמשים ברמות האזעקה הירוק/צהוב/אדום המקודדות בצבעים, המבוססות על עקרונות תרשים ISO 2372 המקורי.

← חזרה לאינדקס הראשי